<h1>סמ"ג עשין סימן קל"ב</h1>
<h2>דף כ:</h2>
אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיצד אם אמר מה שתעלה במצודתי היום מן הים קדש מה שתוציא שדה זו פירות חרם לא אמר כלום (רמב"ם ערכים וחרמים פ"ו הכ"ו ע"ש). פסק רבינו משה (שם הל' ל"א—ל"ג) שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ומשום לא יחל את דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים, כיצד האומר הרי עלי להקדיש [כל] מה שתעלה במצודתי היום מן הים הרי עלי ליתן לעניים כל פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה חייב לעשות בהם מה שאמר כשיבאו לידו וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא ולא בכלל הקדשות, וראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, ועוד אמרינן במסכת נזיר (לפנינו נדרים ג' ב') שהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר שחייב לנהוג בנזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה וכיוצא בזה ראוי לידון.
<h2>דף כא.</h2>
שנינו בפרק המקדיש שדהו (ערכין כ"ח א') החרים אדם בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו הרי אלו אינם חרמין שאין אדם מחרים דבר שאין גופו שלו (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ו הכ"א). המקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים או הקדיש לנכסיו והיו בהן עבדים הרי גופן קדוש לפיכך אסור ליהנות מהן עד שיפדו, ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים ולהוציאם לחרות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחרות אם רצו (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ז—י"ח) כרבנן דרבי בפרק השולח (גיטין ל"ח ב'). אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא (לשון רמב"ם שם הכ"ב) ויכול להקדישו כמו שמוכיח בפרק הספינה (ב"ב פ"ח א') גבי ההיא דאייתי קרי לפום נהרא. בד"א במטלטלין, אבל בקרקעות שגזלה אחר וכפר בה אמר רב בפ"ק דבבא מציעא (ז' א') אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה [ו]אע"פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ג). גרסינן בפרק מרובה (ב"ק ס"ח ב') ובפ"ק דבבא מציעא (ז' א') אמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ד). בפרק האומר משקלי (ערכין כ"א א') המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל (רמב"ם שם ה"ל).
<h2>דף כח.</h2>
שנינו שם מחרים אדם מצאנו ומבקרו מעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדותיו מאחוזתו שנאמר מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו אבל לא יחרים כל בהמותיו ולא כל עבדיו [ולא כל שדותיו] ולא כל מה שיש לו משאר מטלטלין שנאמר מכל אשר לו (ע"פ לשון רמב"ם ערכים וחרמים פ"ו ה"ב ע"ש) ולא כל אשר לו. וכן לענין צדקה אמרו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ואע"פ כן אם החרים כל נכסיו הרי הן מוחרמין בין שהחרים לכהנים בין שהחרים לבדק הבית (ע"פ רמב"ם שם) וכן ישנו בתוספתא (ערכין פ"ד ה"י), וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו או מכר לוקחין כל מה שיש לו ואפילו תפילין שבראשו כדפסקינן [שם] בפרק שום היתומים (כ"ד א') ואין צריך לומר כלי אומנתו ובגדיו הכל הקדש או חרם (ע"פ רמב"ם שם ה"ג).
שנינו בפרק המקדיש שדהו (ערכין כ"ח א') החרים אדם בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו הרי אלו אינם חרמין שאין אדם מחרים דבר שאין גופו שלו (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ו הכ"א). המקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים או הקדיש לנכסיו והיו בהן עבדים הרי גופן קדוש לפיכך אסור ליהנות מהן עד שיפדו, ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים ולהוציאם לחרות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחרות אם רצו (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ז—י"ח) כרבנן דרבי בפרק השולח (גיטין ל"ח ב'). אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא (לשון רמב"ם שם הכ"ב) ויכול להקדישו כמו שמוכיח בפרק הספינה (ב"ב פ"ח א') גבי ההיא דאייתי קרי לפום נהרא. בד"א במטלטלין, אבל בקרקעות שגזלה אחר וכפר בה אמר רב בפ"ק דבבא מציעא (ז' א') אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה [ו]אע"פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ג). גרסינן בפרק מרובה (ב"ק ס"ח ב') ובפ"ק דבבא מציעא (ז' א') אמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ד). בפרק האומר משקלי (ערכין כ"א א') המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל (רמב"ם שם ה"ל).
<h2>דף כח:</h2>
מצות עשה לדון בדין מחרים נכסיו שנאמר (ויקרא כ"ז כ"ח) אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה משדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה'. אחד האומר הרי זה הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים וכן בכל נכסיו אם אמר כל נכסיו הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית (לשון רמב"ם ערכים וחרמים פ"ו ה"א ע"ש ובכס"מ). ובסתם חרמים נחלקו בפרק המקדיש שדהו חכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ומה שכתוב כל חרם קדש קדשים הוא לה' ללמדך שחרמים חלים על קדשים קלים ועל קדשי קדשים וניתן לכהן כמו ששנינו במסכת ערכין אם נדר יתן את דמיו ואם נדבה יתן את טובתה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה, רבי יהודה בן בתירה אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם קדש לה' וגומר וכשדה החרם דורשו (כ"ט א') לדרשה אחרת ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה במפרש הרי זה חרם לכהן.
<h2>דף כט.</h2>
מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים, שחרמי שמים הקדש ונפדין בשווייהם ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין וחרמי כהנים נתבאר בספר מצות לא תעשה (רנ"א—רנ"ב) שהכתוב אומר לא ימכר ולא יגאל. ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו ניתנין לכהנים של אותו משמר בשעה שהחרים, תנו רבנן בפרק המקדיש שדהו חרמי כהנים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן הקדש לכל דבריהם שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' נתנן לכהן הרי הם כחולין לכל דבריהם שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ו ה"ה ע"ש). וגם לדרשה זו יכול לפרשה האומר סתם חרמים לכהנים. עוד שם שדה שזכה בה כהן אחר היובל והחרימה הרי זו מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים שנאמר לכהן תהיה אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה תהיה מוחרמת, מכר הכהן שדה חרמו והקדישה לוקח אפילו היה הלוקח בעלים הראשונים שהחרימוה הרי זה כשדה מקנה וחוזרת ביובל לכהן שמכרה, אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אין מחרימין אותן שהרי הוא אומר בשדה כי אחוזת עולם הוא להם ומטלטלין הוקשו לקרקעות בחרמים שנאמר מכל אשר לו משדה אחוזתו (ע"פ רמב"ם שם הל' ו'—ז').
תניא בפ"ק דעבודה זרה [י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו ואם העריך או הקדיש או החרים אם הייתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה וכן אם היו פירות או כסות או כלים מניחין עד שירקבו ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכם לים המלח כדי לאבדם (ע"פ לשון רמב"ם ערכים וחרמים פ"ח ה"ח עי' ראב"ד וכס"מ). מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו ניתנין לכהנים הנמצאים באותו מקום (לשון רמב"ם שם הי"א) שהלכה כדברי האומר סתם חרמין לכהנים שכך פסקו רב ועולא בפרק המקדיש (ערכין כ"ט א') ואין הלכה כרב יהודה שאומר (כ"ח ב') סתם חרמין לבדק הבית. אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינה חרם שאין שדה חרמין נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, החרים קרקע לכהנים בחוצה לארץ ואפילו בזמן הזה הרי היא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים (רמב"ם שם) כדמסקינן שם בסוף פרק המקדיש שדהו במסכת ערכין (כ"ט א').
אחד קדשי המזבח ואחד קדשי בדק הבית שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחילה אלא בשוויהן ואם עבר וחללן על פחות משוויהן אפילו הקדש שוה מאה דינרין שחללו על שוה פרוטה הרי זה פדוי ויוצא לחולין ומותר ליהנות בו כדאמר שמואל בפרק הזהב (ב"מ נ"ז א'), ומדברי סופרים צריך חקירת דמים וחייב להשלים את דמיו (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ז ה"ח). מסקינן בפרק המקדיש את שדהו (ערכין כ"ט א' ותו') שמותר לפדות בזמן הזה את ההקדשות של קרקעות שאין ראויות לכילוי ואפילו לכתחילה בפרוטה ואותה פרוטה משליך לים המלח וחכמים דנו שיפדם בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר (עי' רמב"ם שם פ"ח ה"י) כמו שאומר רב יהודה שם שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא. לפיכך אין צריך שלשה וכן נטע רבעי בזמן הזה (עי' ל"ת קמ"ו).
